"אני אוהב את אשתי," הוא אומר. "באמת אוהב אותה." אני מקשיב. "אבל לפעמים אני חולם על הראשונה, כאילו היא חיה. קמים יחד בבוקר, שותים קפה. אני...

"חלמתי שעישנתי," הוא אומר. "ואתה לא מעשן יותר." "לא. כבר חצי שנה. אבל בחלום... עישנתי סיגריה בתענוג גדול... זה הזכיר לי את החבר שלי. ההוא...

"זה אולי אחד החלומות הכי ברורים שהיו לי," הוא אומר בהתלהבות. "אני רואה את עצמי באיזו עיירה באנדלוסיה. אני עומד ליד גבר זקן, לבוש שחורים,...

"אני לא מצליחה להבין איפה הגבול שלי," היא אומרת. "מתי זה יותר מדי, מתי זה עדיין בסדר. כל הזמן אני מתבלבלת." "בהקשר למה?" "בעבודה....

"זה התחיל סתם כמו בלגן," היא אומרת. "לא היה היגיון. אני באיזה רחוב, פתאום סופה, הכל נופל. ואז אני במטבח, מישהו שוטף כלים ואני לא יודעת מי...

"זה מרגש אותי ברמות" היא אומרת. אני מחכה. "בחלום אני עומדת על סף של תהום. מתחת – כלום. שחור. לא רואים את הקרקע. בצד השני – מין אדמה כזאת...

"זה היה חלום מוזר," הוא אומר "הייתי בבית של סבתא שלי. אבל זה לא באמת היה הבית שלה. כאילו... היה שם חדר סודי מאחורי הארון, שמעולם לא ידעתי...

היינו שם ביחד. כל החבר'ה. כולם שתו, צחקו. הוא היה קצת שיכור. אני זוכר שאמרתי לו - 'אחי, אולי תשב רגע?' והוא צחק ואמר לי להירגע." אני...

אחרי שהפורצים הלכו, פשוט נשארתי שם. לא זזתי. פחדתי שמישהו עוד יחזור. לא העזתי להתקשר לאף אחד." "למה לא התקשרת?" "לא יודע... הרגשתי בושה....

"אתמול ישבתי עם חברה" היא אומרת. "הבן שלה חולה. שוב. הפעם זה רציני." אני שותקת, מחכה. "והיא... את לא תאמיני מה היא אמרה." "מה היא אמרה?"...

"אני פשוט לא מבין איך אנשים מצליחים לחיות בשלווה," הוא אומר. "אני רואה אותם - צוחקים, מתכננים טיולים, קונים מתנות ליום הולדת. כאילו אין...

"אני לא מבין למה אני לא מצליח להתחבר לאף אחד," הוא אומר. "אני רואה אנשים מתרגשים, מתאהבים, מתמסרים... ואני פשוט... לא שם." אני לא אומרת...

"אני לא מבינה למה זה חוזר ככה," היא אומרת. "הסצנה הזו... שוב ושוב… זה לופ. אני מנסה לשכוח - אבל אז מגיע משהו קטן, אפילו שיר ברדיו, ואני...

"אני לא יודע אם את מבינה. אני לא יכול יותר להישאר שם," הוא אומר.  "מה מונע ממך לעזוב?" הוא שותק לרגע. "אני לא יודע... אני פשוט לא מסוגל...

"אני לא מאמינה שזה קרה," היא אומרת. "הוא היה הכול בשבילי." אני שותק. "אני זוכרת כשאבא נפטר," היא ממשיכה. "הייתי בתיכון. אמא ישבה במטבח...

"אני לא מבין למה אני כל כך מתפרץ עליה," הוא אומר. "היא רק אמרה שאני מגזים. ואז... צעקתי עליה. חזק." אני שותקת, נותן למילים להסתדר בתוכו....

היא מתיישבת מולי, מושכת בכתפיים. "אני מרגישה שאני מתחזה," היא אומרת. "ברור," אני עונה. "מה את צוחקת?" היא שואלת, מופתעת. "כולנו מתחזים,"...

"אתה לא תאמין," הוא מתחיל, "בסוף אמרתי את זה. עמדתי על שלי." "באמת?" אני שואל. "כן. בדיוק כמו שחשבתי , הקול שלי רעד. ממש רעד. אבל... לא...

היא התיישבה מולי, לא מרימה מבט. "קרה משהו?" אני שואל. היא מושכת בכתפיים, עיניה נודדות לרצפה. "לא באמת... פשוט... לא דיברתי." "לא דיברת?"...

"אני לא מבין," הוא אומר, עיניו בוהות בנקודה רחוקה. "למה אני מרגיש אשם, גם כשאני לא עושה שום דבר רע?" אני מחכה. "אתמול, למשל. אמרתי לה...