למה מי אני

"אתמול ישבתי עם חברה" היא אומרת. "הבן שלה חולה. שוב. הפעם זה רציני."

אני שותקת, מחכה.

"והיא... את לא תאמיני מה היא אמרה."

"מה היא אמרה?"

"היא אמרה, 'למה מי אני שלא יהיו לי צרות?' אמרה את זה וצחקה."

"הממ.."

"זה הדהים אותי. כאילו... הא לא מתמרמרת, לא מתלוננת. לא שואלת 'למה זה מגיע לי?' פשוט... כאילו זה בסדר מבחינתה שזה קורה."

"ומה חשבת על זה?"

"חשבתי שהיא קצת השתגעה… אבל אז... התחלתי לחשוב. אולי זה לא שהיא השתגעה. אולי זו אני שלא מבינה משהו."

"מה?"

"אני... תמיד הרגשתי שאם משהו רע קורה לי - זה לא הוגן. כאילו יש חוק שהחיים חייבים להיות טובים אם אני משתדלת. אבל... מי אמר שזה באמת ככה? אולי אני פשוט ממציאה לעצמי את החוק הזה כדי לא להרגיש ש... שאין לי שליטה."

"ומה קורה אם אין חוק כזה?"

היא מושכת בכתפיים. "אז זה לא קשור אליי. זה לא 'מגיע לי' או 'לא מגיע לי'. זה פשוט קורה."

"ו.."

"פתאום זה הרגיש פחות אישי," היא המשיכה, "כאילו... אני לא איזה קורבן מיוחד. אני פשוט עוד מישההי שמתמודדת. כמו כולם... "