בואי אימא

"אני לא מבין למה אני לא מצליח להתחבר לאף אחד," הוא אומר. "אני רואה אנשים מתרגשים, מתאהבים, מתמסרים... ואני פשוט... לא שם."

אני לא אומרת דבר.

"כשאני חושב על זה," הוא ממשיך, "כבר בתור ילד זה היה ככה. לא משנה מה קרה בבית - אם אבא צעק, אם אמא בכתה - אני פשוט... נעלם. כאילו לא הייתי שם."

"לא היית שם?"

"כן. כאילו... אני זוכר שחשבתי על זה כעל משהו מיוחד. כוח על. אני יכול פשוט... להעלם."

"להעלם?"

"כן. כאילו אני עובר למקום אחר. לא מרגיש כלום. פעם הייתי יושב בחדר שלי, סוגר עיניים - ופתאום אני על גבעה. שקטה. בלי כלום."

"וזה עזר לך?"

"כן," הוא מחייך חיוך קטן, כמעט גאה. "כשהייתי ילד - זה היה מציל אותי. הם היו צורחים עליי, על אחי - ואני כבר לא שם. הייתי מתנתק." 

אני ממשיכה להקשיב.

"אבל היום... אני לא מצליח להרגיש כלום. לא שמחה, לא עצב. גם כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי... אני לא מרגיש כלום. כאילו הכוח-על הזה הפך למגבלה שמנהלת אותי."

"ומה אתה עושה כשזה קורה?"

"מנגן לי בראש שיר."

"איזה שיר?"

"שיר עצוב על ילד שמתגעגע לאמא. ואז אני מרגיש."