צדיק ורע לו

"אני לא מבין," הוא אומר, עיניו בוהות בנקודה רחוקה. "למה אני מרגיש אשם, גם כשאני לא עושה שום דבר רע?"

אני מחכה.

"אתמול, למשל. אמרתי לה שאני לא מגיע. לא היה לי כוח. רק רציתי קצת שקט. אבל אחר כך... הרגשתי נורא."

"מה בדיוק נורא?" אני שואלת.

"שהיא אולי נפגעה. שהיא תחשוב שלא אכפת לי."..."זה תמיד ככה," הוא אומר. "אם אני עוזר,אני מותש. אם אני לא עוזר,אני מרגיש כמו בן אדם רע."

"או בן-אדם טוב ומותש, או חרא של בנאדם?" אני אומרת.

הוא נראה מופתע. "אז מי אני?"

"אתה אומר," אני מהרהרת, "שהאשמה היא הדרך שלך להישאר טוב. גם כשאתה לא מצליח להיות טוב."

"אז בעצם את אומרת ... שאני אשם, כדי להישאר בן אדם טוב?"

"לא בדיוק, אני אומרת שאתה אומר את זה! אתה אומר שמסרב שווה חרא של בנאדם ".

"אז הגיע הזמן שאפסיק להגיד את זה, ולהרשות לעצמי."