המרכז והגבולות

"אני לא מצליחה להבין איפה הגבול שלי," היא אומרת. "מתי זה יותר מדי, מתי זה עדיין בסדר. כל הזמן אני מתבלבלת."

"בהקשר למה?"

"בעבודה. בזוגיות. אפילו מול הילד שלי. אני תמיד מגיבה לפי מה שהם צריכים. רק אחר כך אני מרגישה שחציתי גבול שלי."

"אז איך את מחליטה מתי לעצור?"

"בדיעבד. כשכואב לי. כשמאוחר מדי וכבר יצאתי גם קורבן וגם תוקפן והתפוצצתי"

"כן, זה מסובך."

"יש לי מין דימוי כזה," היא עוצמת עיניים וממשיכה. "כאילו הגבולות שלי הם גדר. אבל אני לא בפנים. אני מבחוץ. מנסה לראות איפה פרוץ. וואו, זה בכל מקום."

"ומה יקרה אם תתחילי מהמרכז?"

"מה זאת אומרת?"

"במקום לחשוב על מה רוצים רוצים ממך ואיך לסרב, לחשוב מה את רוצה."

"לעצור לחשוב לא רק על איך לסרב למה שאחרים רוצים אלא איך להגיד כן למה שאת רוצה."

"אז לא להתאמץ כל כך בשביל אחרים?"

"לא."

היא פוקחת עיניים ואומרת. "זה לא מרגיש כמו מלחמה. זה מרגיש כמו... מקום לעצמי."