השבת הפקדה

“זה לא שהיא הייתה כזאת מיוחדת,” הוא אומר. “כלומר... היא כן. אבל גם לא. אתה מבין?”

אני מחכה.

“זה לא שאני לא יכול למצוא מישהי אחרת. פשוט... אני לא מבין למה אני לא מצליח להתגבר עליה. זה לא שהיא נתנה לי משהו שאף אחת אחרת לא תיתן.”

אני שואל, “אז מה כן?”

הוא מהסס.

“אולי... אולי זה איך שהיא הייתה מקללת. בלי מעצורים. על הכול. ואני תמיד הייתי כזה מסודר ומנומס. אבל כשהיא הייתה לידי, זה הצחיק אותי. גרם לי להרגיש קצת פחות כבול. כאילו מותר גם לי להיות קצת פרוע.”

“אז אולי היא הייתה מופקדת על זה?” אני שואל.

“על מה?”

“על הזכות שלך להיות משוחרר. לקלל בלי לחשוב פעמיים. לצחוק בקול על דברים שאתה בדרך כלל עוצר את עצמך.”

הוא מהנהן לאט. “היא כאילו נתנה לי אישור. כאילו ליד מישהי כזאת... גם אני לא חייב להיות כל הזמן כל כך... בסדר.”... “אולי זה מה שאני צריך להחזיר לעצמי,” הוא אומר. “את החופש הזה. להיות קצת... פחות…”