מקום לכאב

“הכלב שלי לא מיילל כשכואב לו,” הוא אמר. “הוא פשוט הולך להתחבא מתחת לשולחן.”

“ואתה?” אני שואלת.

“אני? אני פשוט מחייך. עוזר לאחים שלי עם שיעורים. מחזיק את אמא כשהיא בוכה.”

“ואם לא היית עוזר?”

“היא הייתה מאבדת את זה, זה כבר קרה.”

שקט. ואז –

“לפעמים, בלילה, אני מגרד את היד עד שהיא שורפת. זה עוזר לי להרגיש שאני שם.”

“ומה אם היה מישהו שיכול להחזיק אותך, מבלי לאבד את זה?”

הוא הביט בי. “כמו הכלב?”

“אולי כמו הכלב. ואולי כמו מישהו אחר.”

הוא שתק. ואז הוסיף:

“כשהייתי יותר קטן, בניתי לי בית מקרטון מאחורי הווילון. שם הייתי בוכה. אף אחד לא ראה.”

"פתחת היום דלת בקרטון."