כמעט כל אחד בעולם המודרני יחווה דיכאון לפחות פעם אחת בחייו. לא מדובר בדיכדוך קל אלא בתופעה מאמללת ביותר. כשאנחנו מדוכאים, גם אנחנו וגם הסביבה לא מבינים למה אנחנו "לא לוקחים את עצמנו בידיים" ומתעודדים. לא מבינים למה למרות ההישגים המרשימים בתחום המקצועי המצב רוח לא משתפר. הדיכאון הוא כמו טפיל שמשתלט עליך וגורם לך להאמין שאתה אשם, נחות, חסר ערך, ובעיקר לא יודע לזהות שאלו לא לגמרי מחשבות שלך. זה הדיכאון חושב באמצעותך.
בטיפול פסיכולוגי מנסים להבין את מקורות הדיכאון. האם זה קושי לסיים אבל על אובדן? האם מסתבר שהאבדה גדולה יותר ממה שתיארנו לעצמנו ויש לכבד את תגובת האבל כדי שתוכל לחלוף? האם זה כעס שאין לו איך להתבטא אלא נגד עצמנו? האם זאת תלות גדולה מידי מתדמית שלנו וכשהיא נפגעת אנחנו אבודים? האם זה נורמלי ללקות בדכדוך קשה כאשר אהובינו סובלים וההבנה שזה כך כבר מקלה עלינו? בכל מיקרה, כאשר מתחילים לדבר בטיפול מתעוררים רגשות שהיו בדיכוי. זה יכול להיות בהתחלה מרמור, כעס, תלונות, ומתוכם אפשר להבין רצונות, משאלות והשתוקקות. כאשר התשוקה נגישה למודעות והאדם מתחיל לפעול כדי להגשימה הדיכון פוחת.