היעדר הרשות

"יש לי חלום שחוזר על עצמו," היא אומרת, כמעט באמצע משפט, כאילו צץ לה פתאום. "אני רצה... או מנסה לרוץ, אבל הרגליים שלי שוקעות באספלט. כאילו אני דבוקה לקרקע." אני מחכה. "ובחלום... אני לא לבד. יש שם מישהו. מישהו שתמיד מסתכל." שקט. "אבל בפעם האחרונה שחלמתי את זה... לא היה אף אחד. רק אני והכביש." היא עוצרת, בודקת משהו בפנים. "וזה מוזר, כי הפעם... הצלחתי לזוז קצת. לא לרוץ. אבל ללכת." מבטה מתרכך. "אולי... מה שעצר אותי, לא היה האספלט. אלא... מי שחשבתי שאני צריכה שיסכים שאלך בכלל."

שקט נוסף. ואז אני אומר בשקט: "יכול להיות... שבחלום הזה, כבר הגשמת את המשאלה להתפקח מהאמונה שמישהו מחלק רשות."