אליבי

“היה לי חלום,” היא אומרת. “אני בריצת בוקר, כמו תמיד. ואז, פתאום, יש בית באמצע המסלול. אין ברירה אלא לעבור דרכו, אז אני נכנסת , והוא הופך למבוך. אין יציאה. אני הולכת סחור־סחור, מחפשת דרך החוצה, כל פעם חוזרת לאותו מקום.”

“ומה קורה אז?”

“אני מתחילה לדפוק על הדלתות. באגרופים. חזק. עד שכואב לי. אני בוכה, צורחת, תקועה.”

“ואז?”

“אז אני מתעוררת. בחוץ קר. ואני אמורה לקום לרוץ.”

שקט.

“אז לא רצתי,” היא אומרת. “אבל זה לא שאני עצלנית. פשוט הייתי כלואה. וכאב לי.”

אני שואל, “אז בשביל מה הכאב?”

היא עונה מיד, בלי להסתכל עליי. “אליבי.”