המטפורה האבהית - מהתיאוריה הלאקאניאנית לתפקיד האב במשפחה

 

המטרה שלי בהרצאה היא לתמצת ולזקק את התרומה של החשיבה הלאקאניאנית לנושא האבהות. אתחיל מהתיאורטי, אבסטרקטי, ואוריד את זה לפרקטיקה של טיפול. איזה עמדה נוכל לנקוט בטיפול אינדיוידואלי, זוגי, משפחתי או הדרכת הורים ביחס לתפקיד האב במשפחה, בעיקר באופן שהדברים מתחדדים במשפחות עם מתבגרים? אקפוץ לסוף ואומר שתפקיד האב הוא לגלם סמכות מבלי להאמין בה.

מה ההבדל בין מטפורה למטונמיה? אבהות אצל לאקאן היא מטפורה. לא מטפורה למשהו אלא פשוט מטפורה, כאילו שהמילה מטפורה והמילה אבהות הן מילים נרדפות. מטאפורה היא החלפה של מילה אחת במילה אחרת שעומדת במקומה, תוך כדי הוספת משמעות. בכך לאקאן מבחין מטפורה ממטונמיה, שהיא החלפה שאינה מוספה משמעות.

למשל, כאשר במקום להגיד "נשיא ארצות הברית מוסר..."

אומרים "הבית הלבן מוסר..",

הבית הלבן הוא מטונמיה לנשיא ארצות הברית.

לא הוספנו משמעות.

הקו הוא קו ההדחקה. המילה המחליפה מדחיקה את המילה שהוחלפה. בטיפול אנחנו מנסים להקשיב לחלק המודחק שמבצבץ במטפורה או במטונימיה. מתחת לקו ההדחקה עדיין יש את נשיא ארצות הברית. אין כאן השאלת משמעות מהלבן כנקי או ישר, כמו במטפורה "הוא צח כשלג".

לעומת זאת

אם במקום הנשיא חפז אל אסד מוסר....

נגיד: האריה מסוריה מוסר.... (שככה כינו את אביו של באשר אל אסד, אסד בערבית זה אריה.)

אז יש לנו מטפורה משום שאריה מוסיף משמעות לאסד. אולי במודע אנחנו רוצים להגיד שחאפז היה אמיץ כמו אריה, ואולי בלא מודע רצינו להגיד פראי כמו אריה. בוא נחכה לשמוע איך מדבר המטופל על אריות, ואפילו חתולים, בהקשרים אחרים ואז נבין.

כאן אתם רואים משאית של מוביל. מטפורה ביוונית זה הובלה. הביטוי אריה מוביל לתוך הביטוי אסד משמעויות שלא קיימות בביטוי נשיא סוריה.

המטונמיה אינה מוסיפה או מובילה משהו נוסף. המטונמיה של האם בחייו של הילד יהיה המוצץ במקום הפטמה, האוביקט החלקי, השמיכה, אובייקט המעבר שמייצג את האם בהיעדרה.

 

האב לעומת זאת, בתפקידו כמחליף את האם מוסיף משמעות שלא הייתה קיימת במשמעות המקורית של האם. כלומר, האם והאב הם לא אותו הדבר. משהו בנוכחות של האב בחיי הילד מוסיף משהו מעבר למה שהאם מקיימת. לכן האב כמטפורה.

פרויד מספר על הנכד שלו ששיחק פםורט דא, כאן שם. זורק את הסליל ומושך אותו חזרה. פרויד פירש שזה חפץ מעבר ובכך שהוא אובד וחוזר הוא מנחם את הילד שאימו הלכה ועדיין לא חוזרת. זה יהיה פירוש מטונימי. לאקאן הלך עם זה עוד צעד ואמר שלא הקפיץ החליף וייצג את האם אלא עצם המשחק הוא דבר חדש, לא ייצוג של האם.

המטפורה האבהית, האב כתחליף השונה מאם ומהווה אלטרנטיבה לסוג האהבה האימהית, שאולה מהמבנה המסורתי האדיפלי, הקונקרטי, הפטריארכלי. מבנה המשפחה המסורתית עובר שינויים ולכן מה שפעם היה תפקידו הקונקרטי של האב נהיה פונקציה שיכולה להיות ממלואת על ידי אנשים אחרים בחייו של הילד. את הפונקציה הזאת יכול למלא גם בן או בת הזוג במשפחה חד מינית, גם הסבתא במשפחה חד הורית, ואפילו ההורה היחיד בפאזות שונות של אינטראקציה עם הילד. הדמות האבהית יכולה גם להיות וירטואלית, ולהתקיים אפילו רק בדיבור של האם על "מה היה אומר אביך המנוח..."

אז מהי הפונקציה של ההחלפה המטפורית האבהית? לפי המיתוס האדיפלי תפקיד האב הוא להפריד את האם והילד. הוא עושה זאת גם בכך שהוא מרסן את שניהם מקשר אינססטואלי מידי וגם נותן את עצמו כתחליף לשניהם. מדובר גם בתפקיד ממשי בעולם, כמו לשכנע את האם לתת לילד לטפס על מתקני משחקים בגן גם אם יש סכנה שייפול, בכך שהוא מתעקש לקבל את מקומו חזרה במיטה הזוגית, אבל הוא עושה זאת בעיקר כדמות הנותנת פרצוף לפונקציה בנפשו של הילד, פונקציית ההפרדה.

האם היא זו שמחליטה אם לתת תוקף למילה של האב. היצור המדבר, מעצם זה שיש פער בין הדבר לבין המילה, חי בחסר או תשוקה מתמדת. גם האם לא פטורה מהמצב הזה. בהתאם למבנה הנפשי שלה היא תסכים להישאר בחסר כאשר הילד מתרחק ממנה לכיוון האב או לא. אם היא נרציסיסטית, פסיכוטית, כך שאינה מכירה בחסר שלה, אינה מכירה באפשרות שמישהו יתן לילד משהו שאין לה, או שהילד לא יהיה צמוד אליה וימלא אותה, אז היא לא תאפשר הורה אלטרנטיבי. גם אם הילד הוא הפתרון לחסר שלה, כפי שטבעי שקורה בהריון ובחודשים הראשונים לחייו של התינוק, האם צריכה להישאר ריקה מהילד כדי להסכים לאפשר לו להיות שייך גם לאביו. 

מטרת האב היא קודם כל להוות תחליף לאם. כאשר האם החד הורית אומרת לילד שהשוטר אמר לשים חגורת בטיחות לכן גם היא שמה חגורת בטיחות, היא מעבירה לו את המסר שיש גבול לשליטה שלה בו, ושהיא בעצמה נתונה לחוק שמעליה. כאשר ההורה אומר לילד "תעשה את זה כי אני אמרתי!" הוא מבטל את הפונקציה האבהית הסמלית ומתמקם כשולט עליון. אמנם תפקיד האב במשולש האדיפלי הוא להוות גבול לדחפים של הילד, אך התפקיד העקרי הוא בעצם לשים גבול לאם. לאפשר לילד להיחלץ ממנה. להיות חלק מהמענה לחסר שהיא פותחת בנפרדות מהילד.

פונקציה נוספת היא להגביל את הילד. לאפשר לו לחוות תסכול, ויתור על תענוג, איפוק, גמילה מציצי או חיתול, ללמוד לחלוק צעצועים, או יכולת לקבל את האח הקטן שנולד. כלומר, לדחות סיפוקים. בתפיסה הלאקאניאנית, בהמשך לפרויד, זה נקרא סירוס. למרות הדימויי המזעזע שזה מעלה, הסיבה שכך פרויד ולאקאן מכנים את הגבול זה משום שכך זה מופיע בנפש של המטופלים. הלא מודע מייצג את הרעיונות בשפה המינית הגולמית. אם אהבה מקבלת צורה של גילוי עריות אז גבול על האהבה מקבל צורה של סירוס. הסרוס, הוא ברכה גדולה. הוא הכרחי לשם היווצרותו של הסובייקט, הפונקציה הבוחרת באדם. יש כל מיני אני. יש את האורגניזם, אני פשוט קיים. יש את האגו, אני אהוב משמע אני קיים, ויש את הסובייקט, אני אוהב משמע אני קיים, כלומר משתוקק במובן הכי רחב. ללא הסרוס לא תיווצר ההשתוקקות.

אל נא נתבלבל. ילדים חווים תסכול בכל מקרה, גם כשהוריהם אינם מאמינים בתסכול כהכרחי להתפתחות. פשוט לא סביר שהוא תמיד יקבל את מה שהוא רוצה ומייד. לכן לא מדובר על השאלה האם הילד חווה או לא חווה תסכול. מדובר על השאלה מה המסר שהוא מקבל מהוריו. אם ההורה מרגיש אשם על התסכול שחווה הילד אז המסר הוא שאין סירוס. אם ההורה מגיב בחמלה וסולידריות: "גם אני מבין, זה קשה לא לקבל את מה שאתה רוצה. גם לי זה קשה כשאני לא מקבל את מה שאני רוצה, אבל ככה זה – סה לאבי". אז ההורה תומך בסירוס.

אבל לא רק האב הוא מטפורה לאם אלא שכל הסיפור האדיפאלי, מעבר לכך שהוא עומד בזכות עצמו, הוא גם מטפורה, מיתוס שמיצג עיקרון. איך מיתוס מייצג עיקרון? ניקח למשל את המיתוס האינדיאני על דייג הסקייט.

האינדיאנים בוונקובר לא יכלו לצאת לדוג בגלל סערות. פנו לדג הסקיים שידבר עם רוח הדרום שתאפשר להם לדוג. דג הסקייט הצליח לעשות הסכם שרוח הדרום תנשב יום כן יום לא. דג הסקייט הוא שחור לבן לכן הדימוי שלו מושאל כמטפורה לעקרון הסירוגין. מה העקרון שהמיתוס האדיפלי מייצג? עקרון ההחלפה של אימא באבא מבטא את ההחלפה של טבע בתרבות, החלפה של ממשי בסמלי, או החלפה של הדבר במילה.

כמו שהמעבר מאימא לאבא כרוך באובדן תענוג של פינוק, של חוסר גבולות, כך המעבר מעולם הדברים לעולם המילים כרוך בויתור על תענוג גולמי. המילה לעולם לא תכיל את כל מה שהיה בדבר. במעבר מהדברים למילים מאבד משהו בתענוג הגולמי. אבל בל נטעה, התענוג האינססטואלי הסמביוטי, של לא להיפרד מהאם, או לא לותר על האובייקט האוראלי או האנלי, לא להשלים עם ההבדל המיני, גורם לעונג הכרוך בסבל, או בלשונו של לאקאן: התענגות.

 

יש את הגרסה הפרוידיאנית, הפוזיטיביסטית לקשר החד חד ערכי בין הדברים למילים ואת הגרסה הפוסט מודרנית הלאקאניאנית לקשר הכמעט שרירותי בין הדברים למילים. פרויד, בן תקופתו, היה פוזיטיביסט, מהותני. הוא האמין בדברים כשלעצמם, כעצמים הקיימים בעולם. לאקאן הפוסט-מודרניסט הבחין בין הדברים לבין השמות שלהם.

ע"פ הפוזיטיביזם המילה עץ מיצגת את הדבר עץ אך לפי הפוסט מודרניזם שלט אין כניסה אינו מייצג מציאות ממשית אלא מייצר מציאות סמלית. אני מציע בהרצאה זו להתיחס לתפקיד האב דרך הפרספקטיבה הפוסט מודרנית, לאקאניאנית, בתור בריאה יש מאין ולא המשך או ייצוג של האם.

שלושת המערכות הפעלה בתיאוריה הלאקאניאנית ששזורות יחד לקיים את המציאות הפסיכית אצל האדם הם הממשי, הדמיוני והסמלי,

והם רלוונטיים גם לענייננו, האב הממשי, דמיוני וסמלי. האב הממשי הוא האדם עצמו בתפקיד האב, האב הדמיוני זה האופן שהוא מצטייר כשתלטן הדורש איפוק, והאב הסמלי הוא העקרון האבסטרקטי שאף אחד לא אשם בו ואין אפשרות אחרת, שיש גבול לתענוג כחוק טבע.

המבנים הקליניים, הדיאגנוזות, נבדלים זה מזה במידה ובאופן שבו הפונקציה האבהית קיימת בנפשם.

הפסיכוטי במצב סימביוטי עם האם. דמות האב לא נתנה את עצמה כאלטרנטיבה לאם, או האם הנרציסיסטית לא נתנה מקום לאב, או כשל אורגני לא אפשר לילד להכיל יחסים משולשים בהם יש מקום לאב. החוויה הפרנואידית היא הנוכחות המאיימת של האם, קרבת יתר שלא ניתן להתרחק ממנה. תופעות ביחס לשפה בפסיכוזה מראים שחסר את המרחק בין הדבר למילה. פסיכוטי יכול להתייחס לקללות כאל חפצים הנזרקים אליו באופן הדורש התגוננות פיזית. בסיכיזופרניה הביפרנית, בלבול, רואים עד כמה השפה כושלת בייצוג מציאות משום שחסר את הפונקציה האבהית שהופכת את החיים בין מילים לתחליף ראוי לחיים בין דברים. הפסיכוטי בז לחיים הטכסיים, הטויטואליים של הנורמלים, כלומר הנוירוטים.

הפרוורטי קצת יותר מתקדם מהפסיכוטי במרחק שהוא מצליח לתפוס מהאם אך על מנת שתהיה דמות אב שתחלץ אותו הוא צריך ליצור אותה. הוא עושה זאת דרך העבירה. לכן הפרוורטי הוא לא במקרה גם סוטה מבחינה חברתית. הסטיה, כמו סטיה מהתקן היא דרכו לקיים את הנתקן, את החוק, את האב. פרוורסיות אם כך הן וריאציות על הנשוא של הפרדת הילד כאובייקט מהאם אך עדיין לא הפיכתו לסובייקט, כלומר ליצור שיש בו חסר.

מזוכיזם למשל זה המצב של להיות דחוי, אך לא כמי שיכול לבחור לעצוב אלא כחפץ שהדרך היחידה שלו להשתחרר בהעדר דמות מחלצת זה להיזרק. פטישיזם זה מצב של הזדהות עם הפרוטזה הפאלית של האם. זו הדרך גם להיות האובייקט היקר של האם אבל כמו הנעל או פריט לבוש אחר, זה משהו שניתן לנתק מהגוף ולהצמיד חזרה. את הכמיהה להיות סובייקט, בעל תשוקות ובחירות ולא רק אובייקט צמוד או תלוש מבטא הסדיסט. מהקורבן שמתחנן הוא מפיק את הסובייקטיביות החסרה לו.

אצל הנוירוטי הפונקציה האבהית עובדת. הנורוטי, בין אם בהיסטריה או אובסיסה, גם הופרד מהאם אך בניגוד לפרוורטי איפה שרק האם מסורסת והילד הוא אובייקט שנשאר שלם, בנוירוזה גם הילד סורס ולכן נהפך לסובייקט, לאחד שחסר לו משהו. משום שהפער בין המילים לדברים הוא יציב, והמילים הצליחו להחליף את הדברים, יכול הנוירוטי להשתתף בעולם הוירטואלי של השפה המשותפת – הנורמות והטקסים שמהם עשויה ה חברה. השפה הדלוזיונלית של הפסיכוטי היא פשוט לא משותפת.

אפשר לדמות את הסובייקט לטורוס, בייגל אמריקאי. החור הוא חלק ממנו. כך הוא יצא מהמפעל. אך הנוירוטי מתלונן על אובדן התענוג. התלונה של ההיסטרי היא שהאובדן נובע מקיפוח. זו צורה של קנאת פין שקיימת גם אצל גברים. לכן ההסטרי מאשים את כל העולם חוץ מאשר עצמו. הסיפור של האובססיבי על סיבת החסר היא האיסור. המוטו הנוירוטי הוא: אם רק לא היו מקפחים אותי או אוסרים עלי לא היה גבול לתענוג שלי.

בטיפול בנוירוטים צריכים לעבור את השלב הראשון שבו מתלוננים על ההורים לשלב שבו לוקחים אחריות על המבניות של החסר. יתרה מכך, ככל שפנטזיית השלמות יותר חזקה, ככה יותר צריך סימפטומים שמייצגים את החסר. זאת הפונקציה של הדיספונקציה, התפקיד של הכשל להוות מחסום מפני השלמות הסמביוטית.

הדמות שמולה חשים את הקיפוח או האיסור היא דמות האב הדמיוני, הדמות הסמכותית, המסרסת, של פרויד, שנתפס על ידי הילד בתור הדמות האכזרית ששללת ממנו את ההתענגות המלאה.

 

האב הסמלי איננו דמות אלא הוא עיקרון שהאדם מתחמק מלהכיר בעיקרון הזה כשהוא מאמין באב הדמיוני הסמכותי. העקרון אומר שיותר מידי התענגות מובילה למחיקת הסובייקט המשתוקק ולכן מובילה לסבל. המגבלה על עונג היא מבנית בגוף. האיזון בין תשוקה להתענגות הוא גבול ההתענגות. גבול שאף אחד לא אשם בו אך כדי לדמיין שזה הפיך ממציאים סיפור שהתענוג היה יכול להיות מלא אלמלא האב האכזר התערב. האמונה שמישהו אשם בגבול ההתענגות משרתת את האמונה שההתענגות המלאה הפוטנציאלית עדיין קיימת.

האב הממשי הוא האדם עצמו שבתפקיד האב. הוא זה שמושלכת עליו הדמות של האב הדמיוני האכזר, והוא זה שמכניס את הילד לחוקי השפה והתרבות של האב הסמלי. הסיבה לכך היא לא רק חינוך ומשמעת אלא בריאות נפשית. הגבולות והתסכולים הם הכרחיים אחרת אין פער בין מציאות לדמיון, כלומר פסיכוזה. היעדר הפונקציה של האב.

מה נדרש מהאב הממשי, האדם שבתפקיד, על מנת לגדל ילדים בריאים מבחינה נפשית? ומה נדרש ממנו מעצמו, מהיחסים עם האם, ובכל שלב התפתחותי מול הילד, כך שבסופו של דבר הילד לא יאמין באב הדמיוני אלא יקח אחריות מלאה על חופש הבחירה שלו, כלומר ישלים עם החסר הבלתי ניתן לצמצום שאחת הצורות שלו הוא המחיר שבבסיס הבחירה החופשית.

כדאי שהאב, וגם האם, יהיו בעצמם בוגרי התהליך של התפקחות מאמונה באב הדמיוני, כלומר שיראה את עצמו כבעל בחירה חופשית, ללא פנטזיות של כפיה או קיפוח, שיבחר בתפקידו כאב ויהיה אחראי על הבחירה. כפיה וקיפוח נהפכים למנועים של תשוקה ואז עוד יותר קשה לוותר עליהם. האובססיבי כופה על עצמו לעשות מה שהוא רוצה ולעיתים בשל כך מסרב לעצמו, ההיסטרי מקיים את התשוקה שלו ככמיהה להתגבר על נחיתות. כאתגר.  

כבוד לבחירה החופשית של בן הזוג זה תנאי הכרחי לשיתוף פעולה בין ההורים. אחרת, הוא לא ייתן לגיטימציה לעמדת האם שעשוייה להיות שונה משלו, כאילו שהידע האובייקטיבי אצלו, או שיהפך לאיבר תותב של האם כך שאינו מהווה אלטרנטיבה, מטאפורה, אלא נגזרת של האם. ואיך יוכל איבר בגוף האם להפריד את הילד כאיבר? בהרבה טיפולים זוגיים ומשפחתיים הבעיה היא הקושי של ההורים לכבד את השונות, את הסובייקטיביות של ההורה השני. היכולת של ההורים לנקוט עמדה מכבדת מול ההורה השני היא תנאי לשיתוף פעולה מול הילד. לקבל את השונות בין בני הזוג זה לכבד. לתמוך בשונות זה כבר לאהוב. גם לאם יכול להיות קשה לקבל את הגבר שבתפקידו כמטפורה הוא בהכרך להיות שונה ממנה.

הכבוד ההדדי בין המציאויות הסובייקטיביות של ההורים מקיים כהנחה את החופש של הילד לסובייקטיביות משל עצמו, משום שברור שאין מציאות אובייקטיבית שהפוסק לגביה הוא האב הדמיוני סמכותי. ההכרה הזאת מאפשרת להורים למכור לילד כל מציאות שיחליטו עליה. אם אחד מהם עדיין מאמין באב הדמיוני הסמכותי הוא יגיע לצוות קבלת ההחלטות ההוריות כמנהל שיודע מה נכון.

כדי להחליט יחד, על ההורות ההורים צריכים לכפור בסמכותניות אך לא כשהם באים להכניס את הילד למציאות שהחליטו עליה עבורו. שם על האב הממשי להסכים לשאת את תפקיד האב הדמיוני ולהיות סמכותי. נדרש מהאב שיסכים להצטייר לעיתים כאכזרי בגבול שהוא שם לילד ולעיתים קרובות גם לאם, בהסכמתה כמובן. כך הוא יאפשר לילד לגלות את גבולות המתאר של עצמו בנפרד מהאם מבלי שהאם תצטרך להרחיק את הילד בעצמה ולגרום לו להרגיש דחויי. כשהזוג כושל בחלוקת התפקידים יתפתח מזוכיזם, שזו הפנטזיה להפרד מהאם ללא התערבות האב, כלומר להיות דחוי על ידה.

מבחינה היסטורית, היכולת של האב לשאת את הסמכות הולכת ונחלשת. התרבות הליברלית של המערב מכרסמת בסמכות הפטריארכלית מאז שהקייסר קונסטנטין במאה הרביעית העביר את השם אב מהחמולה לכנסיה. מוחמד עשה משהו דומה עם האיסלם. החילוניות והאקזיסטנציאליזם היו אסקלציה של נפילת האב במאתיים שנה האחרונות.

היום, הרשתיות והטכנולוגיה הופכים את ההורה של היום למהגר שהאדמה זזה תחת רגליו והוא מוצא את עצמו במדינה חדשה, דיגיטלית, שבה ילדיו שולטים יותר טוב ממנו. משבר שפעם היה נחלת משפחות של מהגרים, בהם הילדים לוקחים אחריות על הוריהם, טורף את המבנה ההיררכי. היומרה של ההורה להאמין בסמכות שהוא מייצג לא מחזיקה. איך יתרגם האב הממשי, את תפקידו כנושא המטפורה האבהית במשפחה, וכל זאת בתנאים של התרבות הנוכחית?

אם כך, על ההורה לדעת שהוא לא סמכות, אין באמת סמכות, ובכל זאת להסכים להעמיד את הפנים האלה כדי לתת תחושת ביטחון לילד.

מה קורה כאשר האב מאמין בסמכותיות של עצמו? הוא נהיה דיקטטור שזועם כשלא מצייתים לו. זה גורם לו להיות אלים, לנסות להכריח את הילד בצעקות או מכות. באופן פרדוקסלי זה רק מחזק את הילד. הילד אומר לעצמו שאביו אפילו בעצמו לא שולט כך שהילד מרגיש ללא מרות אך גם ללא חסות. לכן כדאי לשים דיקטטור אחר, אפילו וירטואלי מעלינו. להגיד "הרופא אמר".

נגיד לילד "אסור לרוץ לכביש" או "אסור לאכול בידיים",

אבל כשיחזור הילד מטיול שנתי אחרי ארוח בדואי ויספר שהם אכלו בידיים, הוא יטען, ובצדק, שרימו אותו. אז יצטרך האב להודות: "נכון, אמרתי שאסור לאכול בידיים וזאת לא האמת. האמת היא שאין מותר ואסור, זה עניין של מחיר. אם תאכל במסעדה בידיים לא יתנו לך לאכול שם. אמרתי אסור כי לא רציתי לקחת את הסיכון שתממש בחירה חופשית בניגוד לדעתי. השלטתי את דעתי במניפולציה של שימוש במילה אסור".

ואז ישאל הילד בגיל מאוחר יותר, כדי לאתגר את האב הדמיוני, "אם אני סובייקט חופשי, אז אני לוקח את המפתחות של האוטו כדי לנסוע לשתות עם חברים". מה אז נגיד? "כן, אתה אדם חופשי תעשה כרצונך? אין אב דמיוני שאומר מה נכון?"

כן. זה מה שנגיד, רק נוסיף שמכיוון שגם אנחנו סובייקטים חופשיים לא נסכים שישלטו בנו וישתמשו ברכב שלנו למטרות בניגוד לעמדתנו.

בנוסף לאמירה של פרויד שתחת גלימת השופט מסתתר האיד הסדיסטיט, גם מתחת לגלימת הדחף של הילד המתבגר מסתתר דיקטטור שמנסה לנהל אותנו. בכך שאנחנו שמים גבולות על עצמנו ולא עליו, אנחנו מפסיקים להגן עליו מפני האב הסמלי עם הפרצוף שאנחנו משאילים לאב הדמיוני. באב הדמיוני יש משהו מנחם. זה אומר שעוד יש סיכוי, אם האב הדמיוני רק יבחר להפסיק להתאכזר, שלתענוג שלנו לא יהיה גבול.

כשהייתי בן שתיים עשרה הורי קנו לי אופניים. ראלי צ'ופר סגולות עם כיסא בננה. יום אחד הם נעלמו.  אחרי חצי יום של אבל אבי הממשי קרא לי למחסן והראה לי איפה הן תלויות על וו מהתקרה. הן לא באמת נגנבו. השארתי אותן לא נעולות ואבי רצה לתת לי לטעום מהתקף הפאניקה שמתרחש כשגונבים לך משהו שבחוסר אחריותך השארת אותו לא נעול. שבועיים אחר כך האופניים שוב נעלמו. לא נעים לחטוף נזיפה שוב אבל העיקר שהם לא נגנבו. אז זהו שהם כן נגנבו. האב הדמיוני, המעניש, המחנך, שנותן חסות, כבר לא הסתיר מפני את חוקי הג'ונגל שהגנבים הם חלק ממנו. האב הסמלי הוא אלוהי האחריות האישית מול חוק הג'ונגל שנתקלתי בו ללא הגנה.

לכן, יש מצבים שבהם על מנת להתפטר מתפקיד האב הדמיוני עלינו להכיר בחוסר האונים. יש בדיחה על שני טייסים עוורים מאיצים במסלול ההמראה. הם מתקרבים לקיר הבטון ולא נוסקים. בשלב מסויים הנוסעים שרואים את קיר הבטון מתקרב צועקים בבת אחת. המטוס נוסק וטייס עיוור אחד אומר לשני "חשבתי שהם לעולם לא יצעקו!".

זהו המתבגר שמחכה שההורה, האב הממשי, יכיר בחוסר האונים שלו, ובכך שהוא לא יכול לגלם את האב הדמיוני. ואז, מתוך ויתור על ההגנה והתעמתות עם האחריות לבחירה הוא נוסק בכוחות עצמו. אם אבא שלי היה מודה בחוסר האונים שלו בלהגן עלי מפני גנבים אולי הייתי נועל את האופניים.

מול הילד המתבגר, אם אנחנו מתעקשים לגלם את האב הדמיוני, הדיקטטור, המאמין בנכון המוחלט, אז אנחנו מציבים את המתבגר בבחירה בין השפלה לבין הרס עצמי. ככל שהאב יותר רוצה בטובתו של המתבגר אך מתוך תפיסה אובייקטיבית המאמינה בנכון, כך ההורה דוחק את המתבגר להרס עצמי כביטוי של חופש, ביטוי שההורה החליט עליו.

בגיל ההתבגרות היה לי חור במכנסיים, קצת מעל הברך. אז זה לא היה באופנה. אבא שלי לא יכול היה לסבול את זה. ככל שזה הפריע לו יותר החור הלך וגדל. הוא היה אומר לי להחליף מכנסיים, ואני הייתי עונה שאין לי התנגדות שהוא ילך עם מכנסיים בלי חור. הוא היה צריך להתייאש לפני שהתפנתי להתלבש כמו בן אדם.

אם נלך עם זה עוד צעד, ייתכן שהאב רוצה באופן לא מודע את הילד ממרה את פיו. אולי כך מגשים הילד את פנטזיית האנרכיה של האב. הגיע אלי פעם אבא ובן לטיפול כי הילד מרביץ בגן. כשהאב אמר "אז מה אם הוא הכי חזק בגן?!" הילד חייך מאוזן לאוזן.

בשורה התחתונה, הפונקציה האבהית היא גם ההסכמה לגבול התענוג, ולכן הפרדה מהאם שמאפשרת סובייקטיביות, וגם הפרדה של המילה מהדבר מה שמאפשר מציאות של שפה משותפת. את הפונקציה הזאת צריך לשאת האדם בתפקיד האב, כדי שבסופו של דבר ישכפל את העמדה הזו בכך שהוא מגדל אנשים שאינם מאמינים בסמכות אלא בבחירה החופשית של עצמם.

המוטו שמייצג את העמדה האתית הזו נשמע בערך כך:

לוקח אחריות משום שאין אב דמיוני שיאציל עלי את האחריות הזו.

החסר שמתבטא במחיר ולכן החופש הוא לשלם. חופש ולא חופשה בקלאב מד איפה שהכל כלול שזו דווקא העמדה התלותית ולא האחראית.

והאחריות היא לא רק על הבחירות המודעות שלי. אני מזדהה עם התשוקות המודחקות וגם אם אין אשמה של בחירה מודעת יש אחריות מכיוון שגם אם לא באופן מודע, הבחירה היא שלי.

ואחד מחוקי הטבע שעלי להתקל בהם כשאני מתפקח מפנטזיית האב הדמיוני הוא שלא חייבים לי שום ביטחון וודאות, עלי לקבל את זה שכל בחירותי הם בתנאים של הימור.

אז לסיכום:

האב נושא בתפקיד המטפורה של המעבר מהטבע לתרבות, מהדברים כשלעצמם לשפה שמחליפה אותם. בדלות של השפה בהשוואה לחוויות עצמן יש אובדן של תענוג, והאב הדמיוני מואשם בכך. על האב הממשי להסכים לשאת בתפקיד גם אם, ובעיקר אם הוא לא מאמין בו, כלומר מאמין שהעונג מוגבל לא בגלל חוק סמכותי אלא בגלל חוקי טבע – העקרון האבהי. בהעדר סמכות, פורחת האתיקה של אחריות אישית, אבל לאט לאט,

כדי להנחיל אתיקה זו על האב: ראשית להאמין בחופש הבחירה המוחלט של עצמו,

ומתוך אי אמונה בחוק לכבד את השונות בינו לבין בת זוגו,

לעמוד על כך שתכבד את השונות שלו,

כך שיחד יוכלו להסכים על מציאות אתית משותפת מול ילדים.

להסכים לגלם את החוק עבור הילד אך מבלי להאמין בו,

כך שיוכל בגיל ההתבגרות לשחרר את הילד

והילד יוכל לשכפל את עמדת הבחירה החופשית במשפחתו הגרעינית בעתיד.

 

תודה רבה!

 

 

אם מצאתם את עצמכם בסרטונים ורוצים ללכת עם התובנות צעד הלאה

אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת ייעוץ ותמיכה ראשונית ללא כל התחייבות

שילחו סמס למספר 054-495-6342 ונחזור אליכם בטלפון, או שתנסו להתקשר

אפשר גם במייל: moebius.psy@gmail.com או כאן בטופס ותרשמו לרשימת הדיוור: