המבט

"זה התחיל סתם כמו בלגן," היא אומרת. "לא היה היגיון. אני באיזה רחוב, פתאום סופה, הכל נופל. ואז אני במטבח, מישהו שוטף כלים ואני לא יודעת מי הוא. אני מנסה לדבר – ואין לי קול."

אני מהנהנת.

"ואז פתאום... מין במה. קהל. והכל שקט. ויש מישהו אחד שיושב בשורה הראשונה, ומסתכל. רק הוא."

"רק הוא?"

"כן. כולם מסביב מטושטשים. רק הפנים שלו ברורות. מביט בי. עליי."

"ואז?"

"פתאום כל הבלגן מתבהר. כל הסצנות לפני זה – זה היה מין מחזה. הצגה… בשבילו."

"הכל בשביל המבט הזה."

"כן... כאילו... אולי זה לא רק בחלום אלא גם בחיים?"

אני מחכה.

"קלטתי! באמת זה כמו בחיים שלי. יש יותר מדי דברים שאני עושה כאילו מישהו צופה בי."

"להבין שאת מדמיינת את את המבט יכול לשחרר ממנו?"