רמזורים

"אתה יודע מה אני הכי מקנאה בו?" היא שואלת פתאום.

"מי?" אני שואלת.

"בבן שלי. הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה. בלי לבדוק אלף פעם אם זה בסדר. הוא לא מחכה שיגידו לו 'מותר'."

היא נשענת לאחור. "אני לא זזה בלי רמזור ירוק. וכשאין רמזור – אני מחכה. שעות, ימים, שנים. אולי מישהו יגיד לי 'עכשיו!'."

"ומי את מדמיינת שצריך להגיד את זה?" אני שואלת.

היא מצמצמת עיניים, "חשבתי שזה אבא שלי. תמיד רציתי את המבט שלו, שיאשר אותי. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה... זה בכלל לא עבד אצלו."

"מה לא עבד?"

"הוא היה כזה... מרצה. תמיד שואל מה רוצים ממנו. ותמיד לועגים לו. גם אני. לא רציתי להיות כמו אבא."

היא מסתובבת אליי. "לבקש אישור – זה להפוך למישהו שצריך שיאשרו אותו. ואני כל כך פחדתי להיות כזאת."

מהססת ואחרי רגע ממשיכה: "סבא שלי – אף פעם לא חיכה לאף אחד. הוא ידע בדיוק מה מותר ומה אסור. לבד. בלי רמזורים. לפעמים חשבתי שהוא פשוט לא צריך רשות – כי הוא בנה לעצמו חוקים."

"היית רוצה להיות כמוהו?"

"כן. זה עושה אותי יותר חופשייה. אבל גם עצובה."

"עצובה... על אבא שלי. שנשאר שם לבד."