מכונת זמן

אחרי שהפורצים הלכו, פשוט נשארתי שם. לא זזתי. פחדתי שמישהו עוד יחזור. לא העזתי להתקשר לאף אחד."

"למה לא התקשרת?"

"לא יודע... הרגשתי בושה. כאילו אם אני אגיד למישהו - זה יהפוך את זה לאמיתי."

"ומה קרה אחרי זה?"

"ימים עברו. לא דיברתי על זה עם אף אחד. הרגשתי כאילו אני היחיד בעולם שזה קרה לו."

"לא קל בכלל"

"אתמול סיפרתי לחבר שלי. הוא לא ידע על זה בכלל."

"אני שמח לשמוע ששיתפת. איך הוא הגיב?"

"הוא פשוט הקשיב. לא שאל שאלות מיותרות."

"ואיך זה היה בשבילך?"

"כאילו... פתאום לא הייתי שם לבד. כאילו... כאילו נסענו יחד במכונת זמן ללילה ההוא ולא הייתי שם לבד. משונה לא?"