לא לשתוק

היא התיישבה מולי, לא מרימה מבט.

"קרה משהו?" אני שואל.

היא מושכת בכתפיים, עיניה נודדות לרצפה.

"לא באמת... פשוט... לא דיברתי."

"לא דיברת?"

"כן. המורה שאלה שאלה, וכולם ענו. אני... פשוט לא."

"ומה קרה אז?"

"היא הסתכלה עליי. כאילו ניסתה להבין למה אני לא משתתפת. ואז אחת הבנות אמרה: 'היא תמיד שותקת ככה'."

"ואז?"

"אמרתי לעצמי שהיא צודקת. אני באמת תמיד שותקת. ואז... כולם הסתכלו. כאילו השתיקה שלי הפכה למשהו מוזר."

"ואיך זה הרגיש?"

"כמו... להיחשף. כאילו כולם רואים שאני לא בסדר."

אני חושב לרגע ושואל. "לפתוח את הפה זה לקחת סיכון של לדבר שטויות, ולשתוק… זה גם סיכון?"

"זה כבר לא עובד… אין טעם לשתוק."

"אם כבר סיכון..." אני אומר.

"אז לפחות להעיז לא לשתוק," היא משלימה בהחלטיות.