לא יכולתי לעשות עם זה כלום

היינו שם ביחד. כל החבר'ה. כולם שתו, צחקו. הוא היה קצת שיכור. אני זוכר שאמרתי לו - 'אחי, אולי תשב רגע?' והוא צחק ואמר לי להירגע."

אני מקשיבה.

"ואז הוא פשוט קם, נפל מהמדרגות. שבר את המפרקת. הכל התערפל. אמבולנס. דם. זה קרה כל כך מהר."

"מת? אוי ואבוי!"

"כן"

"ומה עובר עליך מאז?"

"אני לא מצליח לשחרר את זה. כל פעם אני שומע את עצמי אומר לו לשבת. כאילו... אולי אם הייתי אומר את זה אחרת, יותר תקיף, אם הייתי תופס אותו בכתף..."

"אתה חושב שהיית יכול לעשות אחרת?"

הוא מושך בכתפיים. "לא יודע... להיות יותר אחראי. לא לעזוב אותו לבד. לא להניח שהוא בסדר."

"מה גרם לך להניח שהוא בסדר?"

"כי הוא צחק עליי. הוא נראה כאילו הוא שולט בעצמו. אני לא יודע... אני פשוט לא חשבתי שזה יקרה."

"אף אחד לא יכול היה לצפות דבר כזה מראש." אני אומרת.

"אני חוזר לשם בראש כל לילה," הוא אומר. "מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי פשוט... מושך אותו לשבת. אם הייתי עוצר אותו."

"ומה קורה כשאתה חוזר לשם?"

"כלום. זה לא עוזר. אני פשוט חוזר שוב ושוב, משנה את הסצנה, אבל זה לא משנה את הסוף."

"אתה בעצם מנסה לשנות את העבר?" אני אומרת לו.

"לא חשבתי על זה ככה. כמו שאת אומרת את זה זה נשמע יומרני… הבן-אדם מת! "