חרב על הצוואר

הוא נכנס לחדר ונוגע בעורף. “הצוואר שלי תפוס,” הוא אומר. “כאילו מישהו דפק לי סכין מאחורה.”

“מתי זה התחיל?”

“בדיוק כשהייתי באוטו. פתאום. בלי סיבה.”

אני ממתינה.

“חשבתי על משהו. על מישהו שאני מכיר שמת אתמול מדום לב פתאומי. זה הפחיד אותי. כאילו... רגע אחד אתה חי , ובשני... פשוט אין יותר.”

“מה הכי מפחיד בזה?”

“שזה פשוט בא בלי התרעה. אתה חי , ופתאום זה נגמר. כאילו לחיות עם חרב על הצוואר. לא לדעת מתי זה יכה.”

“סכין... חרב...” אני אומרת.

הוא עוצר, כאילו בודק משהו בראש. פתאום הוא מושך את הכתפיים, מסובב את הראש.

“וואו...” הוא אומר, כמעט בלחישה. “זה כאילו המחשבה על המוות... הפכה לכאב בצוואר.”

"כן, הגוף יכול להיות גליון או מפה."