הכל עוזר

"אני לא מאמינה שזה קרה," היא אומרת. "הוא היה הכול בשבילי."

אני שותק.

"אני זוכרת כשאבא נפטר," היא ממשיכה. "הייתי בתיכון. אמא ישבה במטבח ואמרה שאין שום דבר שיעזור. שכשהכאב כזה גדול, שום דבר לא מקל עליו."

היא לוקחת נשימה קצרה.

"וזה הדהים אותי אז," היא ממשיכה. "איך אפשר לומר כזה דבר? זה הרגיש כאילו היא פשוט ויתרה."

אני מחכה.

"ועכשיו... עכשיו אני שם," היא לוחשת.

אני לא אומר כלום.

"אני מבינה עכשיו שהיא טעתה," היא אומרת. "הכול עוזר. כל דבר קטן. החיוך של הילדה כשהיא חוזרת מבית הספר, השמש שנכנסת דרך החלון בבוקר, אפילו שיחת טלפון מחברה. כל דבר עוזר, גם אם זה לרגע."

היא שותקת לרגע, עיניה מתרככות.

"כשאני יושבת עם אמא שלי עכשיו," היא ממשיכה, "אני אומרת לה שהיא טעתה אז. שהיא לא ראתה את זה כי היא הייתה כל כך בתוך הכאב, אבל... זה לא נכון ששום דבר לא עוזר. הכל עוזר!"