בלית ברירה

"אני לא יודע אם את מבינה. אני לא יכול יותר להישאר שם," הוא אומר. 

"מה מונע ממך לעזוב?"

הוא שותק לרגע. "אני לא יודע... אני פשוט לא מסוגל לקחת את ההחלטה."

"זה מצב שבו אתה לא יכול או מצב שבו אתה מתלבט? זה לא סותר?"

הוא נעצר. "אני לא באמת מתלבט," הוא אומר לבסוף, לאט.

אני מחכה.

"אני יודע שאני צריך לעזוב. אני יודע שאין ברירה," הוא אומר, מבטו מושפל. "אבל גם להסכים שאין ברירה... זו בחירה, לא?" הוא מרים עיניים.

"למה אתה מתכוון?"

"אם אני מסכים שאין לי ברירה... אני בעצם מסכים עם זה שלא הכל לבחירתי."

אני מהנהנת.

הפעם לוקח הרבה זמן. "אני יכול לחיות עם זה," הוא אומר לבסוף.