איך לחנך ללא סמכות

בחינוך האתיקה החדשה הזאת היא המעבר, מציווי לבחירה, מסמכות לחופש. כיצד נראה חינוך הדוגל בערכים של חופש? מה זה חופש מלא? האם הוא אפשרי?  מה זה חופש בחירה? איך לחיות חיים חופשיים? איך לכבד את החופש של בן או בת הזוג? איך לגדל ילדים לתוך המצב הזה? איך להיות באחריות מלאה לחופש הבחירה? מה זה חופש מלא? כאשר אדם עושה מה שהוא רוצה, מה שהוא בוחר, וכך גם מתקשר עם בן או בת הזוג ועם ילדיו. אני רוצה להציע שכמו דברים רבים, החופש מתחיל מבפנים. מהחוויה של אדם את עצמו כחופשי. מי שחווה את עצמו כחופשי לחלוטין, שהוא אינו חייב דבר לאף אחד ואף אחד לא חייב לו.חופש זה לא חופשה. זה לא חופשה חינמית, זה לא "הכל כלול". לחופש יש מחיר, המחיר של כל בחירה הוא האלטרנטיבה של אותה בחירה. מה זה לא? חופש זה לא אמונה בסמכויות. זה לא מחשבה שיש "נכון" או "צריך", או שמישהו יגיד לי איך לחיות.

אם נסכם את הנקודה הזאת, אז מהו חופש אישי, חופש בחירה? ננסח זאת ככה: אני לוקח אחריות על חופש הבחירה, מודעת או לא מודעת, לשלם מחיר בתנאים של הימור עבור תענוג של רצון  וסיפוקו.

בואו נפרק ונסביר כל אחת מהמילים: לוקח, כלומר זה תלוי בי. איני ממתין שמישהו יתן לי את האחריות הזאת. אחריות לוקחים. על מה אני אחראי? לא על משהו שמישהו אחר הטיל עלי. הפחד מאחריות נובע מאי ההבנה לגבי על מה אני אחראי. הדבר היחידי שאני אחראי עליו הוא הרצון שלי. דוגמא קיצונית היא אדם שהפסיק לעשן בניגוד לרצונו משום שציית לרופא. הוא לא עמד באחריות שלו לרצון שלו. אדם שקורא לעישון התמכרות מתייחס לעישון כאל משהו שלא בבחירתו. לכן גם לא יוכל להפסיק. לעומת זאת אדם שמתייחס לעישון כבחירה, ובחירה לגיטימית, אחרת זאת בחירה בצל ציווי ואז אין זאת בחירה, ברוב המקרים, רק אדם שמעשן ללא אשמה ורואה זאת כבחירה חופשית יוכל גם להפוך את הבחירה ולבחור לשלם את המחיר הנגדי בצורה חופשית.

האם אני אחראי גם על בחירות לא מודעות? כמובן. איני אשם עליהם כי לא הייתי שם לבחור אותם אבל הלא מודע שלי כן מבטא את הרצונות שלי ועליהם אני אחראי, או לפחות כדאי לי להיות אחראי, כדאי לי להקשיב לפליטות הפה שרומזות לי על הרצונות שלי.

החופש כפי שכבר אמרנו אינו חופשה חינמית לכן מובן מאיליו שהחופש הוא לנהל את סידרי העדיפויות של הרצון, כלומר לשלם את הבחירות הלא ממומשות.

איני יודע מה תהיה התוצאה, איני יודע אם אמנם אהנה מהבחירות ששיערתי שאהנה מהן. אין לי דרך לבחור אלא בהימור ולא ארתע מכך.

זה העקרון הראשון מתוך ששת העקרונות שאני רוצה לדבר עליהם. זה עקרון שאומר שיש חופש אישי סובייקטיבי להאמין במה שאנחנו רוצים מבלי להצטדק, מבלי להצטרך שאחרים יסכימו איתנו או אנחנו איתם. חיים ללא סמכות של אמונה נכונה.

העקרון השני הוא ההשלכות של התפיסה הזאת על חיים זוגיים. אתן דוגמא. היו אצלי זוג בטיפול זוגי. הוא העלה את הבעיה: אשתו משאירה אוכל במקרר לא סגור. בקופסאות או צלחות פתוחות וזה משגע אותו. הוא אומר: "למה היא לא מבינה שככה צריך, שצריך לכסות את האוכל. הריח של האוכל מסתובב בכל המקרר, זה פוגע בטריות, האוכל מתייבש, נרטב. אני אומר לה, אני מהנדס מזון במקצועי, למה את לא יכולה לקבל את זה, למה את לא יכולה לקבל את העמדה המקצועית שלי? אני אתמול הייתי בטיול ג'יפים, האוטו נתקע. אחד מאיתנו היה מהנדס רכב ואף אחד לא התווכח איתו כשהוא אמר איך צריך לחלץ את הרכב. דוקטור, תגיד לה שאני צודק!"

זהו העקרון השני. אם האדם חופשי לחיות את חייו כפי שהוא מאמין אז לתת את המתנה הזאת לבן או בת הזוג, לזה קוראים כבוד. כבוד לשוני. כבוד זה תמיד לשוני. כבוד לחופש של השני להיות הוא ולהאמין במה שהוא רוצה. אם האישה מאמינה בכלים פתוחים במקרר זאת זכותה המלאה. יש לה חמישים אחוז מניות במקרר המשותף וזאת לא זכותו של אף אחד להשליט את דעתו עליה גם אם זאת דעה מלומדת. אז הפתרון הוא כבוד, ואם אני אדם חופשי לחלוטין ואין סמכות נכונה שתגיד לי איך נכון לחשוב, אז גם בת זוגי היא כזאת. כשאני מכיר בחופש הבחירה שלה, זה נקרא לכבד אותה. לעודד אותה לפעול על פי אמונותיה, זה נקרא לאהוב אותה.

מה קורה כשזוג הורים שכל אחד מהם רואה את עצמו סובייקטיבי, חופשי, לגיטימי, אחראי לבחירותיו, מכבד את בן או בת הזוג לנקוט עמדה משל עצמם, איך זוג הורים כאלה מחנכים ילד? איך הם אומרים לילד מה הדרך הנכונה לחיות? אם יש ביניהם כבוד אז יחד הם מחליטים, תוך כדי כבוד להבדלי התפיסות והאמונות ביניהם. לילד אין מושג איך נכון לחיות. הוא מקבל כמעט כל דבר שההורים שלו מעבירים לו, בתנאי שהם לא סותרים את עצמם או אחד את השני. לדוגמא: ילד בן חמש בשבט המסאי, בקניה וטנזניה, יוצא לבד לסוואנה עם הפרות כשכל מה שהוא אוכל כל היום זה החלב שהוא חולב את הפרה.

לרגע לא נדמה לו שמשהו לא בסדר עם זה. למה? כי ההורים שלו משוכנעים שזה בסדר. אין ביניהם ויכוחים. בזה הם מאמינים, והוא קונה את האמונות של ההורים שלו מבלי לדעת שיש אפשרות אחרת. ההורים מבססים את האמונות שלהם על מה שהם למדו מהוריהם רועי הבקר. אבל אנחנו לא מבססים את האמונות שלנו בעולם המשתנה שלנו על מה שלמדנן מהורינו האנלוגיים. על מה אנחנו כן מתבססים? איך אנחנו מקבלים החלטות מה לעשות עם הילד? עד מתי הוא צריך אם בכלל לישון במיטת ההורים? מתי להיגמל מבקבוק? מתי להיגמל מחיתולים? מה התשובה לכל השאלות האלה? התשובה היא שכל מה שהם שזוג ההורים מחליטים תוך כדי שהם מכבדים את דעתם ודעתו של הזולת, כל עמדה כזאת שהם מייצגים כלפי הילד, הוא יראה אותה כמציאות.

אם כך: העקרון הראשון הוא: אני חופשי. העקרון השני: אני מכבד את חופש הזולת. העקרון השלישי הוא שמציאות זה מה שמחליטים עליו.

בסדר, אז אנחנו כבר מבינים שהחוק הוא פיקציה, שההרירכיה היא כוחנית, לא יעילה, שמציאות לא חייבת כלום לממשות. אנחנו עברנו יחד עם ההיסטוריה של התודעה את המעברים מהאינדיוידואליזם של המודעות העצמית שהמציא דקארט, הלא מודע הבנוי כרשת שפרויד חשף, הריפוי בפסיכואנליזה הוא בדיוק מההשלכות השליליות של האמונה בסמכות.

אנחנו יודעים שבפילוסופיה פוסט מודרנית כמו במכניקת הקוונטים, אין מי שיגיד מה נכון. איך תנהל ילדים במשפחה בלי שהם יאמינו בסמכות שלך? 

ואם הילד רץ לכביש, מה תגיד לו? אתה בוחר? אין מציאות? לכן העקרון הרביעי:

תשקרו את הילד שלכם. כן כן. זה גם ההבדל בין הורה שאומר "לא!" עם או בלי כעס. הורה שיודע שהוא מבלף לא מתעצבן, גם לא מוותר, מבין שזה מאבק כוח לגיטימי ומקפיד לנצח במידה רבה. הורה שמנסה לגלם את ההיררכיה והופך את השליטה למטרה בפני עצמה, בסופו של דבר מפסיד כשהילד מוציא אותו מדעתו ושליטתו.

אפשר לענות במונוטוניות: "אני מבין שאתה מאוד רוצה אבל לא, ואם תשאל אותי שוב אענה לך את אותה התשובה."

תשתמשו באשליית סמכות אבל אתם לא חייבים לגלם אותה. אל תגידו "כי אני אמרתי." תגידו "הרופא אמר" תראו שגם אתם כפופים לחוק. אתם לא החוק.

תשתמשו במילות חובה: תגידו להם "אסור לרוץ לכביש.", צריך לאכול בסכין ומזלג", "אסור לאכול בידיים", אסור להתחצף לאבא ואימא", למה? - אם נגיד לו "תבחר אם לרוץ לכביש," זה יהיה מסוכן. אנחנו רוצים שיאמין שאסור אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להאמין בזה. כי אז מגיע היום שהוא חוזר מטיול שנתי אצל הבדואים איפה שהוא אכל אורז עם עוף בידיים והוא אומר: "שיקרתם אותי! מותר לאכול בידיים!" מה נגיד לו אז? ובגיל שבע-עשרה כשהוא אומר שהוא לוקח את המפתחות של האוטו לצאת לשתות עם חברים, מה נגיד לו אז?

אם לא נשקר לו ולא נגיד לו אסור, זה מסוכן לא רק בגלל שהוא עשוי לרוץ לכביש ולדחוף חוטי ברזל לתקעים.

אם לא תתקיים הפונקציה של החוק, השלילה, האיסור בתוך נפשו, זה יהיה מזיק ביותר לבריאותו הנפשית.  ילדים שלא חווים את התסכול של האיסור עלולים להיות פסיכוטיים. נכון שלפסיכוזה יש מרכיבים גנטיים וביולוגיים אך גם לחינוך יש משקל בכך. רואים זאת במצבים של פרנויה מגלומנית. הפסיכוטי יכול להאמין שהוא משיח ושאלוהים מדבר אליו ישירות משום שלא נתנו לו להבין בילדותו שיש חוק מעליו. פסיכוטי לעיתים קרובות לא מבין חוקים חברתיים בין בני אדם, טאקט, בדיוק מסיבה זאת - הוא עיוור לפונקציה של החוק. כל מה שאני אומר לכם על התפקחות מאמונה בחוק זה בהנחה שאתם לא פסיכוטיים. את הפסיכוטי, לטובתו, כדאי לשמור כמנוי על הרעיון של חוק. זה מייצב אותו מפני הפרנויה והמגלומניה.

דיברנו קודם על הסכנה בילדות ללא גבולות, ללא חוקים, ללא אשליה הכרחית של חוק. התפקיד העיקרי של החוק בהתפתחות הילד היא להפריד אותו מאימו כך שיהפך לאינדיוידואל, ויהיה פטור מלהיות גדול מהחיים. במקרה היותר טוב הוא מאמין בחוק, וכאשר אינו מפסיק להאמין בחוק הנוירוזה חוגגת. הפסיכואנליזה מגדירה שני היבטים של הנוירוזה, אובססיה והיסטריה. ביחס לחוק, האובססיבי הוא זה שמאמין בחוק ולכן הוא סובל מאשמה כרונית על החובות שאנו עומד בהם. ההיסטרי לעומת זאת תופס את הצד השני של החובה. ההיסטרי מאמין שחייבים לו לכן הוא מפרש כל חסר כקיפוח. לביסוס החוק בתחילת החיים יש חשיבות כדי להימנע מסכנת הפסיכוזה אך בגיל ההתבגרות חשוב שאנחנו לא באמת נאמין בחוק כדי שנוכל לאתגר את הילדים להסתדר בלעדיו, ובכך לתמוך בבריאותם הנפשית ולחסוך להם את הנוירוזה.

האם הוא לא יגדל להיות פרא אדם אם יאמין שאין חוק? להיפך. הוא יהיה פרא אדם אם זה המוצא היחידי דרכו הוא יכול להתריס מולנו את העובדה שהוא חופשי. אם נכפה עליו את הטוב הוא ימרוד בנו דרך הבחירה ברע. אם באמת יהיה חופשי לנהל את סדרי העדיפויות שלו הוא לבד ידע שפראות היא לא האינטרס שלו.

נחזור למתבגר. אצל המתבגר יש התלבטות בין ילדות לבגרות. כשהוא יבוא בטענות ששיקרנו אותו, נודה באמת. שיקרנו אותך כי לא רצינו שתרוץ לכביש ושכנועים וחופש בחירה לא היו עובדים עליך. כשילד רץ לכביש אין זמן להתחיל לבלבל את המוח עם תפיסה אתית שהיא מעל לרמת התפתחותו הקוגניטיבית. כשהוא מתריס עם הדיבורים על נהיגה ושתיה, זאת גם פרובוקציה שנועדה להוכיח לנו שאנחנו לא שולטים בו, והרי אנחנו רוצים בטובתו אז רק אם יפעל לרעת עצמו יהיה לו במה למרוד, ובמקביל, הוא רוצה שנרסן אותו, כדי שיוכל להמשיך לחמוק מלהתבונן במחיר בעיניים.

אני אחראי לחופש הבחירה שלי ולכבוד כלפי חופש הבחירה של בת הזוג שלי. יחד אנחנו קובעים את מציאות הילד ומוכנים, לטובתו, אך מבלי לשקר את עצמנו, לשקר אותו שיש סמכות, נכון, וצריך. עכשיו מגיע העקרון החמישי והחשוב מכולם. עקרון ההתבגרות שבו אנחנו מבשרים לו שהוא אדם חופשי. אתה צודק, שיקרנו אותך כשאמרנו שאסור לאכול בידיים, והאמת היא שגם על נהיגה בשכרות רק אתה יכול להחליט. אנחנו לא נעמיד פנים שאנחנו סמכות, לא נציב לך גבולות. את הגבולות נציב לעצמנו. יש הבדל. אולי זה ישמע כאילו אנחנו אומרים לילד מה לעשות, אבל לא. אנחנו מנהלים את עצמנו. את סדרי העדיפויות של עצמנו. (לעצמנו נגיד, מצטערים להיות אלו שחושפים אותך מול האמת של המחיר).

אם נתיימר לגלם את הסמכות רק נעצים את ההרס העצמי של הילד שמבקש עצמאות וחסות בו זמנית. לעיתים קרובות זאת הסיבה הלא מודעת להתנהגויות של הרס עצמי, גם אצל מבוגרים. כשאבי הסמכותי התפלץ מהחור שהיה לי במכנס, מעל הברך, זה רק גרם לי להרחיב אותו יותר. הלוואי והיה נכנע קודם, מודה בחוסר האונים, וחוסך לי את המכנסיים.

זה כמו בבדיחה על הטייסים העיוורים: במסלול ההמראה הטייסים העיוורים מאיצים. מולם קיר בטון והמטוס עדיין לא מרים את האף. המטוס מאיץ במהירות לעבר קיר הבטון והטייסים העיוורים אדישים, הם לא רואים. הנוסעים שרואים את קיר הבטון מתקרב צורחים בכל הכוח. אז נוסק הטייס ואומר לטייס המשנה "חשבתי כבר שהם לעולם לא יצעקו."

ומה נעשה כשהילד לא צריך את המפתחות או את דמי הכיס? מה נעשה כאשר הוא הוא מחליט לנשור מהלימודים, לא מאמין בלימודים אקדמאיים, רוצה לעשות קעקוע על כל הגב, מה נעשה אז?

אנחנו לא מסאיים. העולם שלנו איננו סטטי כמו שלהם ולכן ציוויי ההורים שלנו היה תקף למציאות שכבר לא קיימת. בעולם שבו החולה חוקר באינטרנט על מחלה שלו ויכול לדעת יותר מרופא המשפחה, בעוד שרופא המשפחה עסוק בעיקר בתיעוד והפנייה, הילדים שלנו אולי יודעים יותר טוב מאיתנו מהי הדרך לשרוד במדינה הדיגיטלית. אם אנחנו מרסנים את הגלישה שלהם באינטרנט, אולי אנחנו מעכבים את ההתפתחות שלהם? אולי אנחנו מפריעים להם להשתמש באונה השלישית של המוח שלהם? שמעתי אימא אומרת: תפסיק כבר עם המחשב, אולי תראה קצת טלוויזיה?

עכשיו אנחנו מגיעים לעקרון השישי והאחרון. אנחנו נשלים עם זה. אם עד עכשיו לקחנו אחריות על חופש הבחירה לנקוט עמדה סובייקטיבית, עכשיו אנחנו ניקח אחריות על הבחירה להשלים עם חוסר האונים שלנו. ניקח אחריות על חוסר האונים שלנו. אנחנו נגיד לילד - אני אוהב אותך, אני דואג לך, ברור לי אני לא יכול לבחור במקומך, ואני בכלל לא בטוח שהייתי יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך גם אם היית מבקש ממני לבחור במקומך. אני רוצה להציע את האתיקה של הפסיכואנליזה כמדריך לחיים. ניתן לתמצת זאת בשאלה שתישאל על ערש דוואי: "האם חיית את התשוקה הקיימת בך?" על כך נרצה להשיב "כן!" ונרצה לחיות את חיינו בהתאם לחזון הזה.

הוא שיכול להנחיל את האתיקה הזאת ביחסים זוגיים ומול ילדים.

אם מצאתם את עצמכם בסרטונים ורוצים ללכת עם התובנות צעד הלאה

אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת ייעוץ ותמיכה ראשונית ללא כל התחייבות

שילחו סמס למספר 054-495-6342 ונחזור אליכם בטלפון, או שתנסו להתקשר

אפשר גם במייל: moebius.psy@gmail.com או כאן בטופס ותרשמו לרשימת הדיוור: